1
" כאן, במקום הנגוע, רוסלאן לא רוצה להתעכב יותר מדי, ושוב הוא טובל את הליפה במי הסבון ומעביר אותה אל אזור הבטן האמצעית־תחתונה של חמור. הפעם מתפרשת היד במשיכות משפשפות ללא כיוון מסודר, במין מעגלים נשברים, ועדיין נעים שאין התנגדות, לא מחמור ולא ממנו, האיש המנקה אותו. אולי לכן מרגיש רוסלאן שעוד יותר מותר לו, והוא נמסר אל המעשה החוזר של הליפה הנטבלת במי הרחצה, מסרקת את חמור, מקציפה במעט את הפרווה, ופניו של רוסלאן מתחייכות, מזיעות מעט בגלל השמש שסוככת כמעט מולו, ורטיבות מלוחה של עצמו נטעמת בפְשׂוֹקֶת השפתיים שלו, ועכשיו הוא עובר אל הצד השני של חמור, דורך בדרכו על החבל המשתלשל מן הצוואר, שנרטב גם הוא בלולאה שלו, ורוסלאן מבחין שהחבל דק למדי, אולי אפילו הִידַקֵק, הצמה שלו התפוררה מעט, והוא חושב שבכלל לא שווה להשתמש בו לקשירה, וממשיך במלאכתו, שכלל אינה מלאכה, כי אין בה עבודה, אלא מין הִיקָרוּת, התגשמות ממומשת, שחוזרת בפעולת היד הנטבלת בדלי והמשפשפת בנמרחוּת את כסות השיער הצפוף, הִיקָרוּת ממש כמו מלה אחת בעולם שחוזרת על עצמה, ועם כל הופעה שלה בְּקוֹל - ולא בִּכְתב - היא מתחַיָה וכבר אינה מלה, רק דבר־מה חי, כך שלא משנה כמה פעמים כתבו אותה, חשוב איפה היא נאמרת ואיך היא עומדת עכשיו במטע החיים, בין מה למה, ומתי. "
― , חמור
3
" מת כאן הקיר הגולמי הידוע מן העבר, זה הבנוי לבנים דחוסות, או בלוקים אפורים מבוקעים ומנוסרים, אלה שארוגים בכוורת שיציקת מלט מדביקה ביניהם. מת כאן הכותל שאפשר לזהות בו גם את התפוררותו, מתה הרכות של הכותל וגמישותו, וככה גם היכולת לחדור אליו, או לפחות לנעוץ אותו על דעת עצמנו בכל־מיני נקודות, לדבר אתו ולא אליו, לדמות בו איברי גוף ולהאמין בבליטתם. ולמה שלא נאמין? מה יש? הלוא קירות כאלה היו אבני היסוד של כל מושב או יישוב, היו אופיָה של שכונה, ואפילו של רובע קטן בעיר ישראלית. או שהיו מושא לסיפורים ששמע רוסלאן אי־פעם, סיפורים על קירות מעוותים, סיפורי אי־אפשר, לא־ייתכן, שדווקא בגלל זה אמרו לו משהו כמו: אל תחשוב, רוסלאן, על החיים שאתה מכיר, תחשוב על העניין הדומה נניח לאמנות, המתקיימת, למשל, אך ורק אצלך, רוסלאן, רק אצלך, רק למשל. "
― , חמור
